גזר דין בתיק תפ"ח 1008/05

1 .         ביום 10.1.2005, נקטלו חייו של הצעיר, נתי בבאב (להלן - המנוח)  בשל שקית תה.

מי שביצע את המעשה הנפשע, הוא הנאשם שבפנינו, צעיר כבן שמונה-עשרה, אשר הודה כי בעקבות סכסוך שנפל בינו ובין המנוח, על רקע שקית של תה שביקש המנוח לקבל ממנו, דקר הנאשם את המנוח בליבו, וגרם למותו.

תחילה, הועמד הנאשם לדין באשמת רצח, כפי שהתחייב לכאורה מן העובדות הפשוטות שנפרשו בכתב האישום המקורי, שעל עיקרן לא היתה מחלוקת בין הצדדים. הנאשם, אשר הודה כאמור בעצם דקירתו של המנוח, כפר בכוונה שייחסה לו התביעה לגרום למותו של זה על ידי הדקירה. 

דא עקא, שבטרם שמיעת הראיות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, אשר במסגרתו תוקן כתב האישום, כך, שיוחסה בו לנאשם עבירת הריגה במקום עבירת רצח, תוך הסכמה שלענין העונש, יטען כל צד לעניינו, מבלי הגבלת טווח הענישה לה יוכל לעתור.

2 .         מעובדות כתב האישום המתוקן ומן העובדות שהביאו שני הצדדים בפנינו, עולה תמונה הזויה של צעירים שהחיים בעיניהם חסרי משמעות הם, ואשר קטילת חיי הזולת, נחשבת בעיניהם שוות ערך לשקית התה שאותה מנע הנאשם מן המנוח.

עולה מן העובדות, כי באותו תאריך, ה-10.1.2005, בשעה 02:00 בלילה, נקשו המנוח וחברו על דלת ביתו של הנאשם, שגר בשכנות לחברו של המנוח, וביקשו לקבל ממנו שקיות תה. הנאשם, שנעתר חלקית לבקשתם של השניים, מסר להם, כך כתב האישום המתוקן, "כמות מסויימת של גרגרי תה", אלא שהשניים לא הסתפקו בכך. לשאלת המנוח מדוע אין הנאשם נותן להם כמות ראויה של תה, השיבו הנאשם: "מה אני בית קפה?". על כך הגיב המנוח בזעם. בין השניים פרץ איפוא ויכוח קולני אשר התפתח לתיגרת ידים, שבמהלכה היכה המנוח את הנאשם בפניו. הנאשם, שנסוג לתוך ביתו, שהה עם עצמו, כעשר שניות, "וארגן מחשבתו". בסופו של דבר, נטל סכין ממטבח ביתו, חזר אל דלת דירתו שם שהו עדיין המנוח וחברו, ודקר את המנוח דקירה אחת הישר אל ליבו.

המנוח צנח ארצה כשהוא שותת דם, ומת מפצעיו.

כפי שהוזכר לעיל, החליטה התביעה בעקבות הסדר הטיעון שקשרה עם הנאשם, להמיר את עבירת הרצח בה הואשם תחילה, בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

לאחר שהודה הנאשם בעבירת ההריגה במסגרת ההסדר, הורשע בה בהתאם. 

3 .         בטיעוניו לעונש, עמד התובע על התמונה הקשה של זילות חיי אדם שעולה מהתנהלותו המתוארת של הנאשם, אשר החליט בקור רוח ובפזיזות מצמררת לדקור את המנוח, לאחר שכאמור שקל ענין זה במשך שניות מספר.

לשיטתו של התובע, הגם שעבירת הרצח הומרה בסופו של יום בעבירת הריגה, עדיין מצוי הענין על גבול הרצח, שהרי, מדובר בשימוש בסכין שלווה במחשבה ובשיקול דעת.

לשאלת בית המשפט, כיצד אם כן החליטה התביעה להסתפק בהאשמתו של הנאשם בעבירת הריגה בלבד, הצביע התובע על התנהגות הנאשם מיד לאחר דקירת המנוח, שהיה בה לדעתו, כדי להעלות ספק לענין כוונתו לקטול את חייו של המנוח במעשהו. והרי, כך התובע, משהתמוטט המנוח בפתח ביתו של הנאשם לאחר דקירתו הקטלנית בסכין המטבח, הזעיק הנאשם עזרה, התקשר למד"א וניסה לטפל במנוח על ידי הנחת צמר גפן שטבל בוודקה על מקום הפציעה.

יוצא, כך התובע, שענין לנו במעשה שאין לקבוע לגביו, נחרצות, כי בוצע מתוך כוונת קטילה, הגם שמדובר היה כמתואר, בנעיצת סכין לתוך לבו של המנוח. הספק הסביר בענין גיבושה של כוונת הקטילה, כך התובע, הוא הניצב מאחורי הסדר הטיעון והוא המאפשר שקילת העונש בהתאם.

לטענת התובע, לא בדין ניסו הנאשם ובא כחו, להטיל את האחריות לאירוע הטראגי על כתפי המנוח, בהצביעם על עברו המכביד ועל התנהגותו באותו לילה, בהיותו מסומם.

על רקע האמור, עתר התובע להטלת עונש מהותי על הנאשם, שיכלול שנות מאסר רבות, כמתחייב לדבריו, מחומרת המעשה שגרם לאובדן חיים.

4 .         הסניגור מצידו, עשה ככל יכולתו, ומעבר לכך, על מנת לשכנענו כי גם אם מי שנדקר היה המנוח, הרי, בפועל היה הנאשם - כך ולא אחרת - קרבן האירוע, שהרי, דקירת המנוח על ידו לא היתה אלא התנהגות שעמדה לדבריו, על גבול ההגנה העצמית.

בטענו כן, נסמך הסניגור בין היתר, על הראיות לעונש שהגיש לנו בהסכמת התובע, בהן,  הרישום הפלילי חסר המשמעות של הנאשם, ע/1, ולעומתו הרישום הפלילי הכבד מאד של המנוח, ע/2, שהיה כמסתבר, עבריין סמים ורכוש כבד למדי. לצד אלה, הצביע הסניגור גם על חוות הדעת הפתולוגית של פרופ' היס, ע/3, ממנה עלה שהמנוח היה תחת השפעת הירואין, עובר לאירוע הרצח. 

מסקנת הסניגור, מכל אלה ומן התמונה שלמד לדבריו מתוך חומר הראיות, היתה, ש"המנוח הביא למותו", וכי הנאשם לא עשה מה שעשה אלא מכורח הנסיבות, לאחר שהמנוח וחברו המסוממים הטרידוהו באמצע הלילה בביתו שלו, והביאוהו למצב שבו נאלץ להפגין כח, על מנת להגן על אימו שישנה בתוך הבית.

במיוחד כך, לטענת הסניגור, כאשר המדובר הוא בנאשם שהיה "על גבול הקטינות", כלשונו, "נער בן 18 ושבוע בעת המקרה", אשר הותקף על ידי "שני בריונים" כדבריו, שכל כוונתם היתה תקיפה סתם לשם שעשוע.